רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת.

על רציף בתחנת רכבת, דקה לפני הרכבת של 21:02, מישהו אחז ביד שלי ואמר לי “תישארי”. הסתכלנו אחד לשני בעיניים במשך חמש שניות של נצח. התחלתי לצחוק וגררתי אותו לרכבת. “את לא יכולה להרפות לדקה”, הוא אמר. כל כך הרבה כאב ושחרור במחווה אחת.

כמה שבועות (או חודשים?) אחר כך, נטווים לאט אחד בקורי העכביש של השני. משהו מתכווץ בפנים בכל פעם שהעיניים שלו משנות את צבען מירוק לכחול.

אף פעם לא חשבת שזה יכול לעבוד, וכשאת מתסכלת רחוק מדי את יודעת שזה חייב להיגמר בפיצוץ רועש. ומה חשבת לעצמך? כשאת רוצה לתאר את ההיגיון שעומד מאחורי הפעולות שלך, את תמיד אומרת, “ראיתי שלט של מבוי סתום והחלטתי לנסוע”.

ואנשים מנסים להבין איך. איפה נגמר הביחד ומתחילים קווי הגבול. ואתם מותחים אותם לאט, עושים סיבוב פרסה אלים בכל פעם שמגיעים לשם או פנייה עדינה. עוצרים הרבה בצדי הדרך, פורסים מפה ומחפשים: איפה אנחנו ולאן מותר לנסוע. לאן בכלל אנחנו רוצים להגיע.

ובלב הסתבוכת הזאת עדיין ניצבת את, מבולבלת. בין ההורים שלו והחברים שלך, האמונה שלו והרִיק שלך, הצבא שלכם והמלחמות שלהם. מחפשת גרעין של אמת בכל רגע. נעה בין רצון לנתח ולהבין הכל, לבין ניסיון למחוק את כל המחשבות. בין “כשנגיע לגשר” לבין “למה אני צריכה את התסבוכת הזאת”.

כי אולי זה הדבר האמיתי.

הרבה זמן לא היה לי חשק לכתוב. הזמן נעשה צפוף כמו נייר משבצות, הערבים הפכו לרגעים חולפים של אוכל-מקלחת-עמוקבאדמה-לישון. לא רע לי בכלל; באופן כללי אני די מאושרת. מוזר, אבל השירות הצבאי שלי יוצק בי תוכן והספרים נותנים לי משמעות. חברים נותנים לי אהבה וסופי השבוע מנוחה.

♦

היה לי סטוץ עם חבר טוב. טעות מוחלטת שהיינו צריכים לבחון (ביוזמתו) כדי לדעת שזה לא יעבוד. פעם ראשונה שנישקו אותי בהפתעה מוחלטת. קצת כמו הגיבורה בסרט שאומרת, “מה זה היה הרגע?”, וזה תמיד נראה בנאלי ולא ברור; אבל ככה בדיוק זה היה. גמרנו את זה לפני חמש דקות כי זה לא עובד ואין טעם לכפות את זה. אולי בגלל זה ניגשתי למקלדת, איזשהו עצב קליל של סיום. אבל חוץ מזה אין לי יותר מדי רגשות עכשיו. קצת שביעות רצון, קצת אופטימיות סרקסטית ביחס לעתיד שלי, קצת געגועים. שגרה.

♦

על רציף בתחנת רכבת, דקה לפני הרכבת של 21:02, מישהו אחז ביד שלי ואמר לי “תישארי”. הסתכלונו אחד לשני בעיניים במשך חמש שניות של נצח. התחלתי לצחוק וגררתי אותו לרכבת. “את לא יכולה להרפות לדקה”, הוא אמר. כל כך הרבה כאב ושחרור במחווה אחת.

לפעמים כשאנשים אומרים לך “את קורנת”, הם למעשה מתכוונים ל”העור שלך נראה שומני היום”.

בערים לא שמים לב לגסיסה זו או אחרת. הגסיסה היא באוויר, תכונה של האוויר. היא בכל מקום ובשום מקום. אנשים צועקים כשהם מתים, כדי שישימו לב אליהם, שיזכרו אותם לשניה אחת או שתיים. למות בדירה במקום בבית - זה יכול לדכא את הנשמה, הייתי אומר, לעוד כמה תקופות חיים לעתיד לבוא. בעיירה יש בתים, עציצים בתוך חלונות עמוקים. אנשים מבחינים פה יותר טוב בגסיסה ובמוות. למתים יש פרצופים, מכוניות. אם אתה לא יודע איזה שם, אתה יודע שם של רחוב, שם של כלב. “הוא נהג בביואיק כתומה.” אתה יודע כמה דברים חסרי ערך על בן אדם והם נעשים לעובדות מרכזיות של זיהוי ומיקום קוסמי כשהוא מת לפתע, אחרי מחלה קצרה, במיטתו שלו, עם שמיכה וכריות תואמות, ביום ד’ גשום אחר הצהריים, קודח, לחוץ מעט בסינוסים ובחזה, חושב על הדברים שנתן לניקוי יבש.

לאובססה החדשה שלי קוראים Voxtrot.

ברגילת פסח הארוכה-ארוכה הזאת, בהיעדר תחומי עיסוק אחרים (הכנס רחמים עצמיים כאן) ערכתי ניקוי יסודי ומקיף של תיקיות המוזיקה במחשב שלי. ארגנתי מחדש את תיקיית הקאברים (חפשו אותה בסולסיק, היוזר זהה לשם כאן) כך שתהיה מבריקה ונוצצת, וסידרתי את כל ההורדות המזבלות שלי משנת 2006 וקצת 2007. כך, באיחור מה (אלגנטי, היא שכנעה את עצמה) נתקלתי בסינגל של Voxtrot הטקסנית (שסולנה נושא את השם הלא-טקסני בעליל, Ramesh Srivastava. אולי הוא הלך ללמוד בסקוטלנד כדי שכל הילדים לא יצחקו עליו?), הקרוי Mothers, Sisters, Daughters & Wives, מ-EP הנושא את אותו השם. הו! איזה שיר נהדר! שמח משל לא הייתה מלחמת אזרחים בכל מדינה שניה באפריקה וחד משל היה הפרסומת לטושיבה בתחילת סרטונים בYNET עם הפילים שעשויים מסכינים. השיר השלישי בדיסק, Rise Up In The Dirt, הוא אפילו טוב יותר, ואחרי שתי השמעות באוטו אפילו אימא שלי ביקשה לצרוב לה עותק.

ראמש! תחזיר את הוינילים של הסמית’ס לארון! / עטיפת Mothers וכו’

התבוננות שטחית בעטיפות האלבומים של הלהקה תביא לעוויתות של גיל וקריאות “זה נראה בדיוק כמו עטיפה גנוזה של הסמית’ס!”, ואכן, ככה זה נראה, וב-EP האחרון (לעת עתה) שלהם, Raised By Wolves, ככה זה גם נשמע. בעוד ששיר הנושא הוא בל וסבסטיאן מובהק, השיר השני, The Start of Something, נשמע כל כך כמו הסמית’ס (אפילו הקול של הסולן!) שסביר שתמצאו את עצמם מסתכלים שוב ושוב על העטיפה כדי לוודא שאכן מדובר בVoxtrot ולא בסמית’ס. אבל כאמור, העטיפה נראית כמו כל עטיפה של הסמית’ס! אבוי!

אכן מסובך.

בינתיים, יש גם סלף טייטלד LP (ספוילר - העטיפה לא נראית כמו סמית’ס), שנשמע הרבה יותר כמוהם ופחות כמו וריאציות על ההשפעות שלהם (=טוב) ומתמקדים בלהיות חיית המחמד החדשה של חובבי האינדי (על פי התגובות הממוצעות בבלוגים השונים, הייתי אומרת שהם די מצליחים).

בכל מקרה, עזבו אתכם. פשוט תקשיבו וקיפצו על המיטה בתחתוניכם (אתם רשאים להוסיף פרטי לבוש כאוות נפשכם):

Voxtrot - Rise Up In The Dirt

Voxtrot - Mothers, Sisters, Daughters & Wives

Voxtrot - The Start of Something

דמואים ושירים נדירים

ולעיון:

פיטצ’פורק מאוננים

אמרתי לך הרבה דברים יפים
ועכשיו אני רוצה לקחת בחזרה.
לא רוצה אותך יושב בחדרים חשוכים
ומתענג על הזכרונות המשותפים שלי.

הימים נספרים לאחור עכשיו
אבל בקרוב תזרח שמש חדשה

ואתמול ביקרתי את סבתא שלי (מהצד של אבא). היה לי אוטו והבטחתי לה לקפוץ בהזדמנות. ישבנו בסלון שלה שהריח כמו זקנה ואוכל לא מבושל ודיברנו. אחר כך קפצתי לאבא שלי, שגר בניין לידה אבל מבקר אותה רק פעם בשבוע.
אני תמיד נוסעת לשם עם כוונות טובות וחוזרת כבויה.
הוא שאל אותי בפרצוף הכלבלב המזדקן שלו: “את לא נעלבת שאני לא מתקשר, נכון?”. מלמלתי משהו לא ברור. “את צעירה, מה אכפת לך בכלל מהאבא הזקן שלך. אני לא רוצה לשעמם אותך”
“אם היית מתקשר יותר מדי הייתי אומרת לך.”
אני שונאת את ההתקרבנות המזויפת הזאת.

♦

דיברתי עם סבתא על התקופה שסבא שלי (ז”ל) אושפז בבית החולים עם סרטן. היא סיפרה על היום שהם גילו ועל השנים אחר כך. היא סיפרה על הלילות שאימא שלי העבירה ליד המיטה שלו, בתורנות שמירה עליו. אחר כך היא סיפרה בתום לב על הלילות בהם הוא אושפז בדרום והיא ישנה אצל המאהבת של אבא שלי.

חצי שנה לפני שהוא הודיע שהוא עוזב לטובת אישה איתה הוא מנהל רומן זה שנתיים.

שמרתי על ארשת פנים חייכנית בזמן שניסיתי לא להיחנק מהתה שלי. נדהמתי מהאישה שישנה אצל המאהבת של בנה בזמן שאשתו, כלתה, יושבת ליד מיטת חוליו של בעלה, סבא שלי.

והנה החלק הכי גרוע. כשחשבתי על זה קצת, זה נראה לי נורמלי. לא אמרתי לה מילה על זה. זה לא גורם לי לחשוב שהיא אדם נוראי באופן יוצא דופן. זה נסלח בעיניי.

♦

אני מוצאת את הגבולות שלי מיטשטשים מדי יום. סולחת לאבא שלי על הבגידה ויוצאת מנקודת הנחה שבעלי העתידי יבגוד בי; סולחת לעצמי על זה שהתחלתי עם בחור תפוס (”הקשר שלהם עמד להתפורר, אני הייתי רק המסמר האחרון” או כל קלישאה שתבחרו). אני לא מצפה ליותר מדי מאנשים, ולא שופטת אנשים על הטעויות שלהם.

ואני לא יודעת אם אני מתבגרת או סתם הופכת לאדם ציני ונטול אמונה.

בזמנו אתון העבירה שטרונגול (בעולם האסוציאציות שלי מדובר במשהו שונה במהות, אבל ניחא) ושאלה, למה את כותבת בלוג?

היום בא לי לענות. (ואני מתנצלת בפני שין ואנשים חכמים אחרים שאני לא מתייחסת לפוקו או פילוסופים אחרים תוך כדי. אין לי תשובה מהראש, רק מהבטן).
אני כותבת כדי לתעד. כדי לחלוק. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יכול לספר לאנשים כי התחייבת לא לספר ואתה לא יכול להפר אמון; כי זה כואב מדי; כי אתה מרגיש אידיוט לחלוק אותם. ויש גם סתם, רגעים שמחים שאתה רוצה לחלוק, ספרים שקראת ואתה רוצה לספר; שירים יפים ששמעת. ופתאום אין לך למי.
היום בבוקר, כשחזרתי רדומה באוטובוס של הצהריים אחרי שעתיים שינה בלילה חמ”ל ושיחת פרידה איתו, הראש שלי פעם בכאב, “תכתבי את הכל”.

בזמנו כתבתי כאן שהחלטתי להתנתק ממנו. אמרתי את זה לו ולעצמי, אבל בפנים ידעתי שאני לא מתכוונת לנסות. התקשרתי אליו למחרת. דיברנו עוד. ועוד. בסופו של דבר העמדתי אותו מול השאלה החד משמעית, “ואם עכשיו, הייתי אומרת שאני רוצה לחזור, היית רוצה?”; והוא הסכים.

היה לנו שבוע נהדר ביחד. שבוע שהזכיר לי את הימים הראשונים, אז, שהיינו ביחד. עוברים עליו דברים קשים, אז הייתי שם בשבילו. מחקתי את עצמי כל השבוע כדי שהוא יוכל להרגיש טוב, כדי להקשיב, לתמוך. חשבתי שטוב לנו. סיפרתי לכולם שחזרנו, בהתלהבות של ילדה קטנה. “תודה שאת קיימת”, הוא כתב. “את עושה לי טוב”, הוא כתב. “אני אוהב אותך”, הוא אמר.

שלשום הוא הכריז שהוא צריך להתנתק ממני ליום אחד. לא הבנתי. חשבתי שזה קשור לדברים הרעים שעוברים עליו, שאם אני אתן לו קצת לבד זה יעבור. כל היום התבשלתי בכעס שלי. רציתי להתקשר, כי הסכמנו להיות כנים, אבל התאפקתי. תהיתי אם למרות כל מה שעובר אליו הוא לא יכול להקדיש לי חמש דקות, אם אני כזאת היי-מינטננס בשבילו (אני לא. מעולם לא דרשתי דבר והוא מעולם לא נתן).

אז אתמול הוא התקשר בהתנצלות. “סליחה, אני חרא.” הסכמתי. “אני רוצה לדבר”, וזיוני שכל. אין לי זמן. אני עושה לילה. תגיד עכשיו. בסוף הוצאתי ממנו שהוא מרגיש לא טוב איתי. שיום ההינתקות היה כדי לחשוב עלינו והוא מצטער אם זה פגע בי (בום. סטירת לחי. גועל. בחילה פיסית. דה ז’ה וו לפעם בה הוא אמר, “אני אוהב אותך, אבל זה לא יותר מסקס בשבילי”). שכל השבוע הוא לא הצליח “להביא את עצמו לקשר”, להגדרתו, וזה לא יכול להמשיך ככה. הוא לא רוצה לוותר עלי, אבל הוא לא יכול להמשיך. הוא חייב היה לחלוק. אין לו הכרעה לכאן או לכאן (נשארים? חותכים?) והוא לא יודע מה לעשות. אחרי מרתונים טלפוניים בלילה (חמ”ל) והרבה בכי שלי ונסיונות הדדים לפגוע ולהבין, דחקתי בו שוב. “ספר לי איך אתה רואה אותנו ממשיכים. איך אני נותנת בך אמון. איך אנחנו בונים את זה לאט”. חנוקת בכי, לא יכולתי לדבר. “אולי אני לא יכול, אני מבין את זה עכשיו”, הוא אמר בסוף, “אנחנו פשוט לא מתאימים להיות ביחד.”

בכיתי. אמרנו כמה דברים יפים וכמה דברים כואבים. קבענו להפגש בבוקר, בדרך הביתה. לשתות קפה. המשכתי לבהות בקירות המשרד בעודי שוכבת על המזרן המטופש. בכיתי עד שנרדמתי. אחרי שעה העירו אותי כדי לרדת לחמ”ל. התאפרתי כדי להסתיר את העיניים הנפוחות ושקעתי בעבודה.

עצרנו בבית קפה באבן גבירול. הוא נראה טוב עם זיפים בני יומיים (משתחררים טריים לא מתגלחים) ועיניים אדומות. הזמנתי קפה הפוך ומאפה גבינה. הוא הזמין גולדסטאר. לא יכולתי להסתיר את עווית הגועל. מהאלכוהול בבוקר, מההרגלים שלו (אני פוריטנית יותר ממה שאני רוצה לחשוב על עצמי). הייתי קרה יותר ממה שחשבתי שאהיה. אמרתי הרבה דברים שרציתי לומר. שהוא לא ימצא מישהי כמוני. הוא הסכים. שאני לא יכולה לדבר איתו יותר, ואני לא רוצה שיתקשר או ישמור על קשר. הוא הסכים. שמגיע לי מישהו שמתייחס אלי טוב יותר. הא הסכים, במרירות. בכיתי פחות ממה שחשבתי שאבכה. הוא היה על סף בכי כמה פעמים. השתנק לתוך הבירה הגרועה שלו. הוא אמר שזה הכי טוב שהיה לו אי פעם. אמרתי לו שזה עצוב לשמוע. שאני מקווה שיהיה לו טוב ושהוא מצפה ליותר מדי מאנשים. לא אמרתי: אתה אגואיסט. צריך שני אנשים לקשר. שאבת ממני הכל בלי לתת דבר בתמורה. אהבה ניכרת במעשים ולא במילים. אמרתי: לקחתי שבוע חופש בשביל שנוכל לטייל (אני מצטער) סיפרתי לכולם שחזרנו (אני מצטער) התעקשתי בפני חברים שתעשה לי טוב (אני מצטער) תכננתי לקנות לך מתנה לפסח (אני מצטער) אולי לא הייתי צריכה לתת לך הזדמנות שנייה. לא אמרתי: אני אוהבת אותך. תודה על כל מה שלימדת אותי. אמרתי: אני לא מאמינה ששני אנשים שהיו ביחד יכולים להתגבר אחד על השני אם הם שומרים על קשר. הוא אמר, כמו בשיר היפהפה של דאוס, ששום דבר לא נגמר.

התחבקנו באבן גבירול פינת פרישמן ואני הלכתי לחנות הספרים המשומשים אחרי הפינה. הרגשתי יותר מדי תל אביבית. קרה. רציתי להקיא את הקפה והקרואסון ואת אבן גבירול פינת פרישמן והזוגות היאפים שדיברו לידנו על דיאטה. אתם לא רואים שחיים של אנשים נפרמים ונתפרים מחדש בזמן שאתם תוהים אם מותר לכם לאכול לחם עגבניות? קניתי ספר משומש בעשרה שקלים (אייריס מרדוק) כי הרגשתי שאם אני לא מלטפת את עצמי קצת אני אתפרק. ועדיין, הייתי מנותקת קצת מהכל. אולי התעייפתי מלהרגיש. אולי העייפות הפיסית של אחרי-לילה השפיעה עלי.

אז עכשיו זה סופי. יש לי חור ענקי בלוח הזמנים, ביומנים, בתכניות ובפנטזיות. יש לי מחסור בדברים טובים בחיים. אין לי איך להתמכר לעבודה (פיסית, אין לי איפה לישון בתל אביב אחרי שאני יוצאת מהמשרד בעשר בלילה, אחרי יום עבודה של 14 שעות) כדי לשכוח. יש לי יותר מדי מחשבות ומעט מדי אלכוהול במערכת הדם. אבל יש לי שוקולד ומשפחה ומוסיקה טובה והבנה פולחת שמגיע לי טוב יותר.

ויש לי בלוג שבו אני יכולה לכתוב את כל זה ולדעת שזה באמת קרה. דברים שנשארים בינך לבין עצמך אף פעם לא מוחשיים באותה המידה.

איך יכול אב לאהוב את בנו (הרחבה: איך יכול מישהו לאהוב [הרחבה: איך אפשר בכלל, משהו? אי אפשר, או: אפשר הכל, במידה עלובה])? האם הוא יכול ללטף את בגדיו, לשבת בחדרו (כשבנו לא בבית), להביט באלבום תצלומים, להתבונן בו בשנתו, לדבר על אהבתו אל בנו באוזני בנו? עד איזה גיל אפשר לחבק, לדגדג, לנשק את הילד נשיקות רטובות ורחבות, לא להרפות (הרחבה: איך אפשר לאהוב את בנך/ביתך? [הרחבה: איך אוהבים ילד? או ילדה? אי אפשר, אי אפשר בכלל, או אפשר הכל, במידה][צמצום: האם “מעשים מגונים” בילדים הם מין צורך לאהוב בלי לדעת איך? “בלי לדעת את נפשך”?][הרחבה חשובה: האם האהבה צריכה סקס כדי להתפרק איכשהו, מרוב אהבה?]).

למרות העייפות (את מספר שעות השינה שלי הלילה אפשר לספור על יד אחת, ואחר כך לשחק איתה אב-נייר-ו) הבטחתי שלא אשתמט מחובתי, והנה אני מקיימת (באיחור רב, ועל כך הסליחה). חמישה דברים שלא ידעתם עלי (ותודה לאתון על המקל):

1. יש לי אלרגיות מצחיקות. לפני שהתגייסתי, הייתי במסגרת של קד”צ (קורס קדם צבאי) מטעם הצבא במשך חמישה חודשים, לקראת היותי “חוד החנית של הקהילייה המודיעינית בישראל”. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתעפצת מבוקר ועד ליל בהרצאות, ומבלה את שאר הזמן בקריאת וכתיבת ניירות. לקראת סוף הקורס, התחיל להפריע לי שהידיים שלי יבשות ופצועות באופן בלתי מתקבל על הדעת. כשהלכתי לבדוק את זה אצל רופא עור, גיליתי שאני אלרגית למגע בשרף ומוצריו. ברשימה נכללים: איפור, פולישים, ווקסים, חומרי ניקוי מורכבים אחרים, שרף לכלי קשת (הא?), ולמרבית האירוניה - נייר.

2. אין לי מושג מה המצב המשפחתי של אבא שלי. אני יודעת שהוא חי עם מישהי ויש להם ילדה משותפת (חמודה ובהירת שיער), אני מבקרת אצלו בבית לפעמים, אבל אני לא יודעת אם הוא מיסד את הקשר עם בת הזוג שלו לכדי נישואין. בחשבונות שמודבקים למקרר, שמות המשפחה שלהם תמיד כתובים בנפרד, ואף פעם לא אזרתי אומץ כדי לשאול אותו אם הם נישאו כדת וכדין. אני מניחה שבסופו של דבר, זו לא הניירת שמשנה.

3. הדמות הגברית הנערצת בחיי היא סבא שלי (מצד אימא). יש לו ידי זהב (ברשימת התוצרים שהן הפיקו - בית קיץ עשוי עץ, חדר עבודה, סאונה, עשרות מכשירי חשמל תקינים, מלוּנות לחיות מחמד, צעצועים…), הוא בכושר מעולה למרות שהוא בן שבעים בערך (הוא הולך שבעה קילומטרים ביום ומתחיל כל בוקר בהתעמלות של חצי שעה), הוא קרא המון ספרים, ביניהם קשים במיוחד כמו יוליסס, ונוסף על הכל, הוא עיוור. אז כן, אמנם הוא כבר לא בונה הרבה דברים (אבל הוא עדיין שוטף כלים ומתחזק את הטלוויזיה), וההליכה שהוא מבצע היא על מכשיר ריצה, ואת כל הספרים הוא מקבל על קלטת או דיסק - אבל הוא הדבר הכי קרוב לגיבור שאני מכירה אישית.

4. התנזרתי משוקולד במשך שנתיים. בגיל ההתבגרות (בהנחה שניתן לומר שהוא מאחורי) הפסקתי לאכול שוקולד בעצת הקוסמטיקאית שלי. אחרי שנתיים נטולות שוקולד חזרתי לסורי. היום אני אוהבת במיוחד שוקולד מריר-מאוד, ובזמנים כתיקונם, אחד החברימלשעבר היה נותן לי שוקולד-מריר-עם-שברי-פולי-קקאו כמנחת פיצוי על מעשיו הרעים.

5. פעם חלמתי ללמוד רפואה. עשיתי פסיכומטרי, זיינתי לכולם את השכל על תחושת השליחות, וכבר עמדתי להגיש טפסים לעתודה ולאוניברסיטה כשפתאום זה הכה בי שאני לא מסוגלת להתחייב לדבר כזה בגיל כל כך צעיר. מאז נחשפתי לתחומי עניין חדשים, החלפתי את התשוקות והרצונות שלי זיליון פעמים, צחקתי על עתודאים והתלבטתי. יש עוד המון זמן להחליט.

זהו, זה הכל.

עשיתי את זה קצת באיחור, וכולם כבר הספיקו לענות או לדחות את המקל. על כן אעביר אותו לבחורה אחת, שחביבה עלי.

לילה טוב.